אי-ספיקת כליות

מחלת כליה כרונית משמעותה פגיעה ברקמת הכליה ו/או בתפקוד הכליה.

כיוון שתפקיד הכליה הוא לסנן מהדם נוזלים וחומרים מומסים שונים ולהוציאם מהגוף בנוזל השתן, במצב של פגיעה בתפקוד הכליות עלולה להיגרם הצטברות של חומרי פסולת ושל נוזלים בגוף, הפרעה במאזן המינרלים, כמו אשלגן, מגנזיום, סידן וזרחן, והפרעה בייצור חומרים חיוניים כמו ויטמין D ואריתרופואטין (הורמון המיוצר בכליה ומעודד יצירת כדוריות דם אדומות).

מחלת כליה כרונית נוטה להחמיר במשך הזמן, ולאחר חודשים או שנים היא עלולה להפוך אצל חלק קטן מהחולים למחלת כליה סופנית המצריכה מציאת תחליף לכליה שאינה מתפקדת. התחליף הזה עשוי להיות טיפולי דיאליזה או השתלת כליה.

שני הפתרונות האלה הם תחליף חלקי לכליות המקוריות מהבחינה הכמותית ומהבחינה האיכותית. בחולים המתאימים שעברו הכנה מתאימה, השתלה עדיפה על פני טיפול בדיאליזה.

מחלת כליה כרונית נוטה להתפתח בהדרגה, ולעיתים קרובות גם התסמינים מופיעים בהדרגה.

בדרך כלל ככל שהנזק שנגרם לכליות חמור יותר, כך גם יש גם החרפה בשכיחות ובחומרה של התסמינים. לכן חשוב לבדוק ולהעריך את תפקוד הכליות אצל מטופלים שסובלים מגורמי סיכון.

אצל אנשים בריאים יחסית, בעלי רקע גנטי טוב וללא גורמי סיכון או שהם מטופלים היטב, עשויה הירידה בתפקוד הכליות להיות מתונה יותר:

אצל כשליש  מבני ה־75 ויותר הירידה בתפקוד הכליות היא מינימלית ועומדת על שיעור של כ־10% בלבד.

אצל אנשים שלהם רקע גנטי גרוע או גורמי סיכון קשים שאינם מטופלים כיאות (או שהם סובלים גם מגנטיקה גרועה וגם מגורמי סיכון) עלולה הירידה בתפקוד הכליות להיות תלולה יותר ומלוּוה בעלייה ניכרת ברמת הקריאטינין.

כאשר הכליות מתפקדות בשיעור של 45% בלבד מהתפקוד המלא, מדובר במחלת כליה כרונית בדרגה בינונית־קשה.

אם רמת התפקוד עומדת על פחות מ־30%, מדובר במחלת כליה כרונית בדרגה קשה, ואם מדובר בשיעור של פחות מ־15% - מדובר במחלת כליה סופנית.

ירידה של התפקוד הכלייתי לשיעור של 7.5% ופחות מחייבת טיפול בדיאליזה או השתלת כליה.

ניתן לצמצם את ההידרדרות בתפקוד הכליות, אולם רקמת כליה שהפסיקה לתפקד ומתה לעולם לא תוכל לחזור לתפקוד. למחלת כליה כרונית סיבוכים רבים שנוטים להחריף ככל שהמחלה מחמירה ופוגעים במערכות רבות בגוף ולעיתים אף בכליה עצמה.

מסיבה זאת חשוב לזהות ולטפל מוקדם ככל האפשר במחלת כליה כרונית וכן בגורמי הסיכון ובסיבוכים שלה.

גורמים רבים עלולים להשפיע במשולב על התפתחותה של מחלת כליות כרונית ועל החמרתה, והם נחלקים לשלוש קבוצות עיקריות: גורמי סיכון שפוגעים בדרך כלל גם ברקמת הכליה ובתפקודה וגם בלב ובכלי הדם כמו עודף משקל, לחץ דם גבוה, יתר שומנים בדם ועישון.  נוסף על כך, מחלת כליה כרונית ומחלה של הלב ושל כלי הדם עלולות להחמיר זו את זו. לכן מחלת כליה כרונית ומחלה של הלב ושל כלי הדם לרוב משולבות זו בזו. השילוב הזה נקרא תסמונת לבבית־כלייתית.

סיבות ייחודיות שמשתנות ממטופל למטופל וכוללות אחד או יותר מהמצבים הרפואיים הבאים:

·         סוכרת

·         לחץ דם גבוה בלתי נשלט

·         זיהומים

·         אבנים ו/או חסימות בדרכי השתן

·         מחלות כליה דלקתיות

·        מחלות כליה פוליציסטיות וכן תרופות רבות, ובהן משככי כאבים וסוגי אנטיביוטיקה שונים.

קבוצה שלישית היא סיבוכים שנובעים מהפגיעה ברקמת הכליה ובתפקודה עלולים להחריף עוד יותר את הפגיעה בכליות ולגרום לנזקים רבים נוספים בגוף.

הסיבוכים האלה כוללים:

·         עודף נוזלים

·         לחץ דם גבוה

·         חלבון בשתן

·         רמת אשלגן גבוהה בדם

·         חמצת מטבולית

·         חוסר בברזל בדם

·         אנמיה

·         מחלת עצם מטבולית שמתלווה למחלת כליה כרונית.

התסמינים של מחלת כליה כרונית עלולים לבוא לידי ביטוי במערכות רבות ובאמצעות תהליכים רבים שפוקדים את הגוף:

·         קוצר נשימה, בצקות ולחץ דם גבוה - כתוצאה מאגירת נוזלים ברקמות שונות.

·         חוסר תיאבון, בחילה, הקאות, גרד, הפרעות שינה, כאבים בעקבות פגיעה בעצבים, הפרעות בחשיבה ובמצב ההכרה, קשיים בתפקוד המיני - כתוצאה מהצטברות רעלים.

·         חולשה ועייפות כתוצאה מהפרעה בייצור של כדוריות הדם האדומות. ההפרעה הזאת נגרמת בגלל שיבושים בהורמון אריתרופואטין שמפרישה הכליה ושמווסת את ייצור הדם בגוף וכן עקב מחסור בברזל ששכיח במחלת כליה כרונית.

·         עצמות חלשות שנוטות להישבר וכאבי עצמות כתוצאה מהירידה בתפקוד הכליה שפוגעת במאזן הסידן, הזרחן וויטמין D.

·         שיבושים בפעולת הלב - עד כדי סיכון החיים - בגלל עודף אשלגן. נוסף על כך מגדילה מחלת הכליות את הסיכון למחלת לב איסכמית ולמחלה של כלי הדם הפריפריים.

·         לחץ דם גבוה - בין היתר בגלל הצטברות של עודפי נוזלים.