בריחת סידן, היא דלדול של העצם: העצם הופכת להיות פחות דחוסה ופחות צפופה, ולכן חשופה יותר לשברים.
העובדה שהעצם בנויה כעין כוורת המכילה חללי אויר וקירות גרמיים מקנה לה חוזק מצד אחד אך שומר על משקלה המועט מצד שני העצם היא רקמה חיה, ובמשך כל החיים מתקיימים בה תהליכים של פירוק ושל בנייה. כמויות קטנות של עצם נהרסות ומוחלפות בעצם חדשה.
בתקופת הילדות, ובעיקר בתקופת ההתבגרות, נבנית מסת העצם. עם סיום ההתבגרות, בין גיל 20 לגיל 30, מגיעים לכמות העצם המרבית.
ירידה בחוזק העצם עקב ירידה במסת העצם גורמת לכך שהעצם איננה מסוגלת לעמוד בעומס מכני שגרתי וכתוצאה מכך נוצרים שברים לאחר חבלה מינימלית או ללא חבלה בכלל.
אוסטאופורוזיס שכיח אצל כמחצית מהנשים מעל גיל 55 ואצל כרבע מהגברים מעל גיל 65. הוא מתבטא בשברים בחוליות, האמה וצוואר הירך.
לא קיימים סימנים קליניים מקדימים העלולים להחשיד לאיבוד עצם או סיכון מוגבר להופעת שבר. אמנם, אוסטאופורוזיס, שכיח יותר אצל נשים, אך יש לזכור כי 30% משברי צוואר הירך קורים אצל גברים וכעשר שנים מאוחר יותר לעומת נשים.
גורמי הסיכון לאוסטיאופורוזיס כוללים:
1. עישון
2. שתייה מרובה של אלכוהול
3. דיאטה דלת-סידן
4. אנורקסיה
5. העדר פעילות גופנית
6. 19>BMI
7. שבר קודם,
8. סיפור משפחתי של אוסטאופורוזיס ו/או שברים
9. גיל מבוגר
10. דמנציה
11. טיפול ממושך בסטרואידים.
גורמי סיכון לשברים כוללים: אוסטאופורוזיס, נפילות, ליקויי ראיה, העדר פעילות גופנית, סיפור אישי משפחתי של שבר, וכן מחלות כמו צליאק, הפרעות בתפקודי בלוטת המגן, מחלות מעי דלקתיות.
אבחנה:
אבחנת אוסטאופורוזיס על פי ארגון הבריאות העולמי מבוססת על היסטוריה של שברים אוסטאופורוטיים בעבר או צפיפות עצם נמוכה בבדיקת צפיפות.
דרכי טיפול:
הטיפול המקובל באוסטאופורוזיס מתחיל באיזון משק הסידן ותיקון רמת ויטמין D בדם.
טיפול בסידן וויטמין D נחשב כתורם לעלייה בצפיפות העצם, יציבות וחוזק שרירים, מונע נפילות ומפחית היווצרות שברים. עם זאת, יצוין כי מחקרים אשר בחנו את השפעת ויטמין D על מצב העצם ועל בריאות נשים הגרות בקהילה הראו אף רמזים לפגיעה בעצם וביציבות, במיוחד במינונים גבוהים.
ארגון האוסטאופורוזיס הבין-לאומי ממליץ על מתן ויטמין D3 לבני 50 ומעלה וצריכת כמות מספקת של סידן בתזונה או באמצעות תוסף. במצבי חסר ויטמין D נדרש מינון גבוה יותר.
הטיפול התרופתי המקובל להפחתת שברים פועל על ידי עיכוב פירוק עצם ועידוד בניית עצם חדשה. הטיפולים התרופתיים בהתאם לכך מתחלקים לתרופות המעכבות פירוק
