״סוכרת נעורים״ היא מגפה עולמית שהולכת ומתעצמת בעשורים האחרונים. התפתחות המחלה קשורה בשילוב של גורמים גנטיים וגורמים סביבתיים. הפתו-פיזיולוגיה קשורה בירידה בתפקוד תאי בטא בלבלב ותנגודת לאינסולין בפריפריה. תהליכים ביוכימיים ומולקולאריים רבים מעורבים בהתפתחות הסוכרת וסיבוכיה. הטיפול במחלה מורכב משילוב של שינוי באורחות החיים ותרופות, שפיתוחן מבוסס על הבנת הפתו-פיזיולוגיה של המחלה.
על פי המלצות ארגון הבריאות העולמי משנת 1999, לאבחנה של סוכרת דרושים ערכי גלוקוז בצום הגבוהים מ-126 מ"ג/ד"ל בשתי מדידות לפחות, או ערכי גלוקוז הגבוהים מ-200 מ"ג/ד"ל שעתיים לאחר העמסה של 75 גרם גלוקוז.
מומלץ לבצע העמסת סוכר רק בקבוצות המצויות בסיכון גבוה לפתח סוכרת.
ניתן לאבחן את המחלה גם על סמך ערכי גלוקוז גבוהים מ-200 מ"ג/ד"ל בנוכחות תסמינים אופייניים לסוכרת, כגון צימאון, השתנה מרובה וירידה במשקל.
סוכרת מסוג 2, או כפי שנקראה בעבר "סוכרת של המבוגר" או סוכרת שאיננה תלויה באינסולין, היא הצורה השכיחה ביותר של המחלה ומהווה כ-90% ממקרי הסוכרת. שכיחותה הולכת ועולה באופן קבוע בשני העשורים האחרונים. לפי דיווחי ארגון הבריאות העולמי, אומדן חולי הסוכרת בשנת 2000 היה 170 מיליון, והוא צפוי להגיע ל-300 מיליון בשנת 2025 - מרביתם בארצות המתפתחות באפריקה, באסיה ובדרום אמריקה.
